הספר: הייתי וזה מה שראיתי
כאשר נכדיי היו קטנים, הם עברו להתגורר בשיקגו למספר שנים. כדי לשמור על קשר, הבטחתי "כל שבוע שבועיים אשלח מכתב ארוז במעטפה וחתום בבול". לא עבר זמן רב, נמאס לי לכתוב "קמתי, אכלתי, ישנתי…", ועברתי לספר סיפורים. כך התחיל הספר הזה. סיפרתי סיפורים על מה שחוויתי או ראיתי בבית, בלימודים, בעבודה ובצבא. הסיפורים מחולקים לשערים על פי נושאים, והם מספרים, מבלי לתת ציונים, על מלאכות שהיו מזמן, על חברה שכבר איננה כאן ועל מלחמה ששברה את הסדר הישן. לא בדקתי במסמכים, לא ראיינתי את ההורים, לא שאלתי עדים, ולא חטטתי בארון הספרים. אחזתי בעיפרון, וכמו ממחטות הקוסם – סיפור משך סיפור משך סיפור, ועדיין לא הגעתי לסיפור האחרון…
פעם לא היו מצלמים כל דבר כמו היום ונשארו לי מעט תמונות אותם חיזקתי בכמה שירבוטים מעשה ידי שציירתי אז. את הרישום של הדוד משה איש קשה, רשם נכדו אלעד. כמו כן, העזתי לשבץ בין הסיפורים כמה שירים. אמת שאת התעוזה הזו טמנה בי המורה לגמרא רוחמה וייס.